מקור תלמוד ירושלמי יבמות ט״ו:ה׳
5 משנה: אַחַת אוֹמֶרֶת מֵת וְאַחַת אוֹמֶרֶת לֹא מֵת זוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת מֵת תִּינָּשֵׂא וְתִיטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ וְזוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת לֹא מֵת לֹא תִינָּשֵׂא וְלֹא תִיטּוֹל כְּתוּבָּתָהּ. אַחַת אוֹמֶרֶת מֵת וְאַחַת אוֹמֶרֶת נֶהֱרַג רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הוֹאִיל וּמַכְחִישּׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ הֲרֵי אֵילּוּ לֹא יִנָּשֵׂאוּ. רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִין זוֹ וְזוֹ מוֹדוֹת שֶׁאֵינוֹ קַיָים יִנָּשֵׂאוּ.
6 הלכה: הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא כול׳. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. מוֹדֶה רִבִּי מֵאִיר בָּרִאשׁוֹנָה. אַשְׁכָּח תַּנֵּי. עוֹד הִיא בְמַחֲלוֹקֶת. מַה בֵין שְׁנִיָיה מַה בֵין רִאשׁוֹנָה. רִאשׁוֹנָה לֹא עָשׂוּ בָהּ דָּבָר זֶה אֵצֶל חֲבֵירָתָהּ כְּלוּם. אָמַר רִבִּי לָעְזָר. מוֹדֶה רִבִּי יוּדָה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בְּעֵדִים. מַה בֵּין עֵדִים מַה בֵּין צָרָה. לא עָשׂוּ דִבְרֵי צָרָה אֵצֶל חֲבֵירָתָהּ כְּלוּם. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. אִילּוּ אֲמָרָהּ רִבִּי לָעְזָר מִנִּי שְּׁמָעָהּ וַאֲמָרָהּ.
7 תַּמָּן תַּנִּינָן. מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִיתֵּי עֵדִים מֵעִידוֹת אוֹתוֹ. אֵלּוּ מֵעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנָּזַר שְׁתַּיִם וְאֵלּוּ מֵעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנָּזַר חָמֵשׁ. רַב אָמַר. בִּכְלָל נֶחְלְקוּ. אֲבָל בִּפְרָט כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁיֵּשׁ בִּכְלָל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם שֶׁיְּהֵא נָזִיר שְׁתַּיִם. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. בְּמוֹנֶה נֶחְלְקוּ. אֲבָל בִּכְלָל כָּל עַמָּא מוֹדֵיי. נֶחֱלֶקֶת הָעֵדוּת אֵין כָּאן נְזִירוּת. וְהֵידֵינוֹ כְלָל וְהֵידֵינוֹ מוֹנֶה. כְּלָל. הָהֵן אָמַר תַּרְתֵּיי וְהָהֵן אָמַר חָמֵשׁ. מוֹנֶה. הָהֵן אָמַר. חָדָא תַּרְתֵּיי וְהָהֵן אָמַר. תְּלַת אַרְבַּע וְחָמֵשׁ.
8 רַב אָמַר. הִכְחִישׁ עֵדוּת בְּתוֹךְ עֵדוּת לֹא בָטְלָה הָעֵדוּת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. הִכְחִישׁ עֵדוּת בְּתוֹךְ עֵדוּת בָּטְלָה הָעֵדוּת. דִבְרֵי הַכֹּל. הִכְחִישׁ עֵדוּת לְאַחַר עֲדוּת לֹא בָטְלָה הָעֵדוּת. רִבִּי יוֹחָנָן כְּדַעְתֵּיהּ. דָּמַר רִבִּי בָּא רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הוּחְזָק הַמּוֹנֶה. זֶה אָמַר. מִן הַכִּיס מוֹנֶה. וְזֶה אוֹמֵר. מִן הַצְּרוֹר מוֹנֶה. הִכְחִישׁ עֵדוּת בְּתוֹךְ עֵדוּת. וְאַף רַב מוֹדֶה שֶּׁבָּטְלָה הָעֵדוּת. מַה פְלִיגִין. בְּשֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִיתֵּי עֵדִים. אֵילּוּ אוֹמְרִים. מִן הַכִּיס מוֹנֶה. וְאֵילּוּ אוֹמְרִים. מִן הַצְּרוֹר מוֹנֶה. הִכְחִישׁ עֵדוּת בְּתוֹךְ עֵדוּת בָּטֵל הָעֵדוּת. וּכְרַב לֹא בָטְלָה הָעֵדוּת. אֵילּוּ אוֹמְרִים. לְתוֹךְ חֵיקוֹ מָנָה. וְאֵילּוּ אוֹמְרִים. לְתוֹךְ פוּנְדָּתוֹ מָנָה. דִּבְרֵי הַכֹּל. הִכְחִישׁ הָעֵדוּת לְאַחַר עֵידוּת לֹא בָטְלָה עֵדוּת. זֶה אָמַר. בַּמַּקֵל הֲרָגוֹ. וְזֶה אָמַר. בַּסַּיָיף הֲרָגוֹ. הִכְחִישׁ עֵדוּת בְּתוֹךְ עֵדוּת בָטְלָה הָעֵדוּת. וְאַף רַב מוֹדֶה שֶׁבָּטְלָה עֵדוּת. מַה פְלִיגִין. כְּשֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים. אֵלּוּ אָמַר. בַּמַּקֵל הֲרָגוֹ. וְאֵלּוּ אָמַר. בַּסַּיָיף הֲרָגוֹ. הִכְחִישׁ עֵדוּת בְּתוֹךְ עֵדוּת בָטְלָה הָעֵדוּת. וּכְרַב לֹא בָטְלָה הָעֵדוּת. אֵילּוּ אוֹמְרִים. בְּדָרוֹם פָּנָה. וְאֵילוּ אוֹמְרִים. בְּצָפוֹן פָּנָה. דִּבְרֵי הַכֹּל. הִכְחִישׁ עֵדוּת לְאַחַר עֵדוּת לֹא בָטְלָה הָעֵדוּת. חֵיילֵיהּ דְּרַב מִן הָדָא. רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי יוּדָה אוֹמְרִין. הוֹאִיל וְזוֹ וְזוֹ מוֹדוֹת שֶׁאֵינוֹ קַיָים יִנָּשֵׂאוּ. וְלֹא שְׁמִיעַ דָּמַר רִבִּי לָעְזָר. מוֹדֶה רִבִּי יוּדָה וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בְּעֵדִים. מַה בֵּין עֵדִים מַה בֵּין צָרָה. לא עָשׂוּ דִבְרֵי צָרָה אֵצֶל חֲבֵירָתָהּ כְּלוּם. דָּמַר רִבִּי יוֹחָנָן. אִם אֲמָרָהּ רִבִּי לָעְזָר מִינִּי שְׁמָעָהּ וַאֲמָרָהּ. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַב. אֶחָד חֲקִירוֹת וְאֶחָד בְּדִיקוֹת. בִּזְמָן שֶׁהֵן מַכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה עֵדוּתָן בְּטֵילָה. אָמַר רִבִּי מָנָא. פָּתַר לָהּ רַב עֵד בְּעֵד. אָמַר רִבִּי אָבוּן. וַאֲפִילוּ תֵימַר כַּת בְּכַת. שַׁנְיָיא הִיא בְדִינֵי נְפָשׁוֹת. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדוֹף.
פירוש שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי יבמות ט״ו:ה׳
5 מודה ר"י ור"ש בעדים. כ' בש"ע א"ע סי' יז סעיף ט' עד אומר מת ועד אומר נהרג אע"פ שהן מכחישים זא"ז הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים ה"ז תנשא. ותימא הא מפורש כאן דהכל מודים בעדים דלא תנשא. ולא די לנו בזה הצער אלא שהרב ב"י תמה על הטור שתלה דבר זה בהרא"ש הא מתני' היא ע"ש. ובסוגיין מפורש דלא דמיא למתני' ואף על הרא"ש בתשו' יש לתמוה. והרב בב"ש ס"ק כ"ה מפקפק בדבר ע"ש ולא ראה שדברי הש"ג הן הן דברי הירושלמי. אך אחרי העיון נראה שהדין עם הרא"ש דהא לקמן בסוגיא אמרי' דרב לא ס"ל להא דר' לעזר דמחלק בין עדים לצרה ואנן כרב קיי"ל ואפי' בעד ועד אמרינן דלא בטלה העדות אם הכחישו זא"ז בבדיקות והך דהכא לבדיקה דמיא דהא רב ור"י לא פליגי אלא בבדיקות וקאמר חיילי' דרב ממתני' ש"מ עד אומר מת ועד אומר נהרג לבדיקה דמיא והלכתא כבעל הש"ע דאיהו גברא דמאריה סייעא ודלא כש"ג שנראה שלא עיין בסוף הסוגיא וסמך על התחלתה וצ"ע. ועיי' בב"ש שם:
6 בכלל נחלקו וכו'. כ' תוס' ספ"ג דנזיר בד"ה אמרי וכו' ובירושלמי דסנהדרין משמע דמונה הוי הכחשה טפי מכולל וכו' דקאמר התם אמר רב מחלוקת בכלל אבל בפרט לכ"ע נחלקה עדותן ואין כאן נזירות ורי"א בפרט נחלקו אבל בכלל לכ"ע יש בכלל חמש שתים ע"כ. ותימא למה תפסו גירסא שבסנהדרין עיקר הרי בסוגיין ובנזיר הגי' מהופכת ובכולל הוי הכחשה טפי ממונה ושני התלמודיים שוין דהא דאמר רב התם הכל מודים במונה אף דס"ד דה"ק הכל מודים דנחלקה עידותן וכדפי' רש"י הא לפי המסקנא אמרינן התם אמרי במערבא אין הכחשה במונה וה"פ במערבא אמרי משמיה דרב הכל מודים דאין הכחשה במונה והיינו כפי הגירסא שלפנינו ואף שרש"י לא פי' כן היינו לפי גרסתו שם בבבלי השתא י"ל חמירתא אמר רב וכו' לפיכך תלה עצמו בגירסת הירושלמי בסנהדרין אבל לגי' תוס' שם דל"ג אמר רב ודאי הא דמסיק אמרי במערבא ארב קאי וזה ברור וכן מוכח בסוגיין בסמוך דר' יוחנן סובר במונה נחלקו וצ"ע:
7 ר"י כדעתיה וכו'. ראיתי להרב מהר"ב אשכנזי בתשובותיו סי' ה' שפירש דר"ח בר בא בא לפרש פלוגתייהו וכו' ע"ש ותימא לומר כן דר' יוחנן עצמו מפרש פלוגתייהו גם לפי הגירס' דכאן ובנזיר א"א לומר כן וכמ"ש בקונט' נ"ל עיקר:
8 חייליה דרב מן הדא ר"ש ורי"א וכו'. וא"ת מאי ראיה מייתי ממתני' הא מתני' באשה אחת איירי ובעד אחד הא אמרינן דמודה רב וי"ל כיון דעד אחד נאמן בעדות אשה הרי כאן שנים וה"ל כשני כיתי עדים:
9 ולא שמיע דמר ר"ל וכו'. וא"ת וכי לית ליה לרב הא דאר"ל לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום דא"כ מ"ט דרישא דמתני' אשה אחת אומרת מת וכו' זו שאומרת מת תינשא ותיטול כתובה וי"ל קסבר רב טעמא דרישא משום דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא ובסיפא פליגי בהכחיש עדות תוך עדות לר"מ בטלה העדות ולר"י ור"ש לא בטלה העדות. ומה שיש לדקדק עוד בסוגיא זו עיי' מ"ש בנזיר פ"ג: